In order to get your User name and Password
כדי לעבור טיפולי פוריות נדרשים בני זוג שסובלים מפיגור או מבעיה נפשית להביא אישור שהם מסוגלים להיות הורים, במטרה למנוע פגיעה עתידית בילדים. “למיטב ידיעתי לא מנפיקים היום לאף אחד רישיון להורות”, אומרת מנהלת קליניקות לזכויות אדם למוסף “24 שעות” של “ידיעות אחרונות”
לפני שתדבר איתה על טיפולי פוריות, אמרה הרופאה שישבה מצדו השני של השולחן, היא רוצה שד’ תעבור בדיקה פסיכיאטרית ותביא אישור שהיא “כשירה להיות אם.” ד’ לא הבינה מאיפה זה בא. היא הגיעה למרפאה כי נזקקה לעזרה בהזרעה מגבר שאינו בן זוגה, כמו נשים רבות אחרות, ורגע לפני כן סיפרה לרופאה בכנות שהיא סובלת ממוגבלות נפשית. “אני רוצה למנוע את המקרה הבא שבו אישה מטביעה את הילד שלה באמבטיה,” אמרה לה הרופאה.
ד’ לא אושפזה מעולם ומנהלת אורח חיים רגיל לגמרי. היא סובלת מהפרעה דו-קוטבית (מניה דפרסיה,( מטופלת אצל פסיכיאטר, מאוזנת ומתפקדת. היא לא האמינה כששמעה שהרופאה, אשת מקצוע מתחום הגינקולוגיה, חושדת שהאישה הזרה שלפניה עלולה להיות מסוכנת לילדה העתידי, ולוקחת לעצמה את החירות למנוע ממנה להביאו לעולם. כמוה נשלחו לעובדת סוציאלית ע’ ו-ג,’ זוג נשוי עם פיגור קל שהגיע לפני מספר חודשים לבנק הזרע כדי לקבוע תור לתרומה בגלל בעיית עקרות, כדי שזו תקבע האם להם יש מסוגלות הורית.
המקרים האלה נדירים. קשה מאוד לאתר נשים וגברים עם מוגבלות שהמערכת דחתה כשהגיעו להיעזר בה להולדת ילדים – לא בגלל מיעוט הדחיות, אלא כי מעט מאוד מנסים. התפיסה הרווחת היא שאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית, ובמקרים רבים גם גופנית קשה, בכלל לא צריכים להביא ילדים לעולם. היא מונחת בבסיס הטיפול בהם, במבנה המוסדות, בהוסטלים נפרדים לנשים וגברים. אבל בימים של מהפכה בדרך שבה בעלי מוגבלויות רואים את עצמם ואת החברה, יש מי שקורא תיגר גם על ההנחה הזאת.
“למיטב ידיעתי לא מנפיקים היום לאף אחד רישיון להורות,” אומרת עו”ד קארין אלהרר, מנהלת הקליניקות לזכויות אדם בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן. “מאוד בעייתי לבוא ולתייג קבוצה שלמה ככזו שיש לבדוק רק בגלל שהם אנשים עם מוגבלות, וחשוב לנו שלא יהיה איסור גורף בגלל זה. המעצורים הם לא בהכרח משפטיים, אלא בעיקר חברתיים ומוסריים, סביב השאלה של טובת הילד. אני מאמינה שיש זוגות שיכולים להיות הורים טובים גם עם פיגור של אחד מהם או שניהם, בתמיכת הרווחה ומדינת ישראל.”
“לקח לי תשע שנים להחליט שאני מוכנה לקחת על עצמי אחריות לילד,” מספרת ד.’ “עברתי דירה, שיניתי את חיי, וידאתי בצורה מאוד ברורה שהפרטנר שלי יהיה שם וידע מתי אני צריכה יותר עזרה. אין דבר יותר אחראי ממה שאני עשיתי בדרך לאימהות. הרופאה הזאת אפילו לא ביררה, לא שאלה, לא התעניינה אם אושפזתי, איך אני מרגישה. שמעה את המילה וישר הפכה אותי לרוצחת. שאלתי אותה ‘את משווה אותי לרוצחת ילדים’? היא אמרה שהיא לא יודעת והמשיכה לרשום. ישבתי שם ובכיתי.”
פאנל אתגרי התעשיה בעידן של חוסר ודאות